<h1>חדושי רבינו יונה — ב"ב</h1>
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ב פ' ע"א] אמר רב כהנא דבש בכוורתו (ו)אינו יוצא מידי מאכל לעולם. ובמס' מכשירין [פ"ו מ"ד] דקא חשיב דבש בהדי שבעה משקין, אומר ר' יצחק ז"ל ה"מ לאחר שהופרש מן השעוה, אבל בכוורתו שהוא עם השעוה תורת אוכל עליו ולא תורת משקה. אלמא קסבר לא בעי מחשבה.
<h2>דף יא.</h2>
(ב"ב קכ"ג ע"ב) [קסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. תימה מאי שייך למימר לענין זרוע ולחיים וקיבה כמו שהורמו, כיון שנכרים במקומם כמפורשים ועומדים דמי. דדוקא לגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שלא קרא שם אין חלק הכהן ניכר ואין שם תרומה עליו אלא טבל, ומשום הכי אמרינן [נדרים פ"ה ע"ב] ישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומת מעשר שביניהם אם לא נאמר כמו שהורמו דמיין, אבל האי לא שייך לומר במתנות, כיון שנכרים. ונראה בעיני פירושו של דבר כך הוא, קסבר מתנות שלא הורמו כו' ושם מתנות עליהם אע"פ שלא הורמו, הלכך אי אתא לידא דכהן בטבלייהו זכה בהם ואין בעל הבית יכול להוציא מידו דשם מתנות עליהם, כדתניא [חולין ק"ל ע"ב] וזה יהי' משפט הכהנים מאת העם מלמד שהמתנות דין, ומוקמינן לה כמו דאתו לידא דכהן דמיין וזכה בהם, אבל אי ס"ל לאו כמי שהורמו דמיין, נהי דבמכירי כהונה נמי כמי שבאו ליד כהן הוי לא זכה בהם, כיון דאין שם מתנה עליהם, ואין נתינה מתקיימת בהם עד שיורמו ונותנו לידו]. משמע מהכא דבזרוע לחיים וקיבה נמי איכא למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין אע"פ שידועין ונכרין, ולא דמיא לתרומות ומעשרות שאין הדבר ידוע איזה חלק יהא תרומה ואיזה חולין, וכן מוכיח בפ' הזרוע והלחיים (והקיבה), דבזרוע לחיים וקיבה נמי שייך למימר לאו כמו שהורמו דמי. ונראה בעיני פי' של דבר כך הוא, קסבר שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, הלכך במכירי כהונה נמי כמאן דאתו לידא דכהן בטבלייהו זכה כהן, דשם מתנות עליהם אע"פ שלא הורמו, ואין בעל הבית יכול להוציאם מידו, כדתניא וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מלמד שהמתנות דין, ומוקמינן לה כגון דאתי לידיה דכהן בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין, הלכך במכירי כהונה כמאן דאתו לידא דכהן דמיא וזכה כהן. אבל אי ס"ל לאו כמו שהורמו דמיין, נהי נמי דבמכירי כהונה כמי שהורמו שבאו לידי כהן הוי, לא זכה בהן כהן, כיון דאין שם מתנות עליהם, דאין נתינה מתקיימת בהן עד שיורמו וינתנו לידי כהן. וה"ה דהוה מצי תלמודא לאוקמה כגון דאישתחט בחיי אבוהן והורמו בחיי אבוהן, אלא דלא בעי לדחוקי כולי האי. א"נ, מדלא נקט בתרומות ומעשרות ונקט בזרוע לחיים וקיבה, משמע דבשלא הורמו מיירי, ודוקא בזרוע ולחיים וקיבה שניכרים וידועים שייך למימר הכי דכמו שהורמו דמיין, אבל בתרומות ומעשרות לכ"ע לא שייך למימר בהו כמי שהורמו דמיין לענין זה שיהא נחשב במכירי כהונה כמו שבאו לידי כהן, דודאי אין לומר דהוה כמי שבאה כל התבואה לידו, שהרי (אין סוף) [אין התבואה סוף כולה] לבא ליד כהן, ול"ל נמי דהוו תרומות ומעשרות באנפי נפשייהו כמו שבאו לידו מופרשות, כיון דלא הופרשו ולא הובררו, והיכא איכא למימר בתרומות ומעשרות דכמו שהורמו דמיין, כגון שבאו ממש לידו בטבלייהו, דאמרי' שזכה בחלק תרומה ומעשר שבתבואה, דכמו שהורמו דמיין לענין זה, הואיל ובאה כל התבואה לידו, כן נראה בעיני.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"ב] א"ר יוחנן ולוקח נוטל כחוש. פי' הרב הגאון ז"ל בתשובת שאלה, חצי שדה מדה בחבל במקום הכחוש שבשדה, ואותבי' ר"ח בר אבא מהא דקתני' משמנין, דמשמע ששניהן חולקים בשמן, ופי' לו רבי יוחנן הא דקתני משמנין לדמי קאמר, ולשון שומא הוא, כלומר, שמין שלשה שמאין ביניהם לידע כמה שוה חצי השדה הכחוש שנותן לו, ונותן לו לוקח את הדמים ע"פ שומתן, בלא פסק לו דמים עסקינן, דלא פסק לי' דמים היכי קני, דהא קי"ל [פ"ו ע"א] פסק סמכא דעתי', לא פסק לא סמכא דעתי', ותו הא דקתני משמנין ביניהן מאי קמ"ל. ונראה לי, דכי אמרי' לא פסק לא סמכא דעתי', דוקא כשמושך המטלטלין ולא אמר לו המושך משוך וקני, אלא שמושך לפניו, וכיון שלא פסק אמרי' דלא ניחא לי' למוכר שיקנה במשיכה, וה"ה בקרקעות אם החזיק בפניו ולא פסק לא קני, אבל ודאי היכי דא"ל לך חזק וקנה קנה בין החזיק בפניו בין שלא בפניו. ומתני' הא קמ"ל, דאע"ג דלא פסק לי' דמים וכבר החזיק לוקח ע"פ וקנה [אין] ביד לוקח לומר אתן כפי מה שאחפץ דאין אונאה לקרקעות, קמ"ל כיון דא"ל חצי שדה אני מוכר לך, סתם מכר בשוייו משמע, ונותן לוקח על פי שמאין דמי חצי השדה משלם. והא דקתני סיפא חציה בדרום אני מוכר לך וכו', לא איצטריך לי' אלא לגלויי ארישא, דמשמנין דקתני, לא להשוואת החלקים שיהא לשניהם בשמן ובכחוש, אלא לדמי קאמר, ולעולם לוקח נוטל כחוש, ומתוך בבא דסיפא השמענו, דנוטל חצי שדה דקתני, שנוטל דמי כחוש. עוד נראה בעיני, דמיירי כשפסק לו דמים, ומספק אמרי' שאע"פ זו שהחזיק לוקח וקנה החצי, אפ"ה מוכר הוי מוחזק ולוקח נוטל כחוש, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, מיהו מספק אין הלוקח נותן בכחוש בדמים שפסק לו, דאמרי', לוקח הוא מוחזק בדמים, והמוציא מחבירו עליו הראי', הלכך אינו נותן לו אלא דמי הכחוש, ומ"מ אין יכול לטעון לא אתן לך דמים כלל מספק עד שתתן לי השמן.
<h2>דף מא:</h2>
[ב"ב ק"מ ע"ב] הניח בנים ובנות וטומטום וכו' דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל ואמר אביי דוחין אותו ואין לו. פי' רבי' שמואל ז"ל דקסבר טומטום בריה הוי. וקשיא לי אם כן הא [ד]מותבינן ליה לאביי מיהא דתניא טומטום כבן וניזון כבת, לישני ליה דברייתא סבר לה כמאן דאמר טומטום ספיקא ומשום הכי ניזון כבת בנכסים מרובין, דבמס' בכורות פ' על אלו מומין [מ"א ע"ב] אשכחן תנאי בהדיא דס"ל טומטום ספיקא הוי, ורבנן נמי דפליגי עליה דרשב"ג ואמרי דקדושה חלה על טומטום, ודאי ס"ל דספיקא הוי, ואביי דאמר דוחין אותו ואין לו, אליבא דמתני' אמר הכי, דקתני ילדה טומטום אינו נוטל דשמעת מינה דתנא דמתני' ס"ל דטומטום בריה הוי, ולפיכך אינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה. ותו ק"ל אלא הא דאמר רב חסדא במס' בכורות פ' על אלו מומין [שם] מחלקת באנדרוגינוס אבל טומטום ספיקא הוי, תיקשי ליה הא דתנן הכא ילדה טומטום אינו נוטל. ותו מי מצית אמרת דקסבר תנא דמתני' דטומטום בריה הוי, והא מדקתני דוחין אותו אצל הנקבות אלמא משום ספק נקבות דוחין זכרים אותו ולא משום בריה. אלא הא דקאמר אביי דוחין אותו ואין לו אפי' למ"ד טומטום ספיקא קאמר, דתנא דמתני' על כרחין קסבר ספיקא הוי מדקתני דוחין אותו אצל הזכרים, והיינו טעמא דילדה טומטום אינו נוטל דכי מתני איניש אם ילדה אשתו זכר ואם ילדה אשתו נקבה בזכר ודאי ובנקבה ודאי מתני לפי' אין טומטום בכלל, הלכך לענין מזונות נמי ודאי דוחין אותו ואין לו שאינו בכלל נוקבן שתקנו להן ב"ד מזונות, דלא תקנו רבנן אלא כפי מה שיש לשמוע מכלל תנאי הכתובה, שכך שנינו [כתובות נ"ב ע"ב] לא כתב לה בנין נוקבין וכו' חייב מפני שהוא תנאי ב"ד ואעפ"י שלא כתב חייב כמי שכתב, אבל אינו חייב יותר ממה שיש לחייבו מתורת הכתיבה, וטומטום הרי אין לחייבו מתורת מה שכותב לה בנן נוקבן דיהויין וכו', דבנקבה ודאית מתני איניש ולא בספק, ורבנן נמי אמדוהו לדעתייהו דאינשי שהם חפצים בתנאים אלו ועשאום כמי שהתנו על כך, ואין דרך בני אדם להתנות על טומטום ומלתא דלא מסקי אדעתייהו היא, והיינו דמותבי' ליה לאביי מדתניא טומטום ניזון כבת ולא משנינן דהא מני רבנן היא דאמרי ספק הוי, משום דלדעתיה דאביי אפי' למאן דאמר טומטום משום ספיקא הוי דהכי מוכח לישנא דמתני' וכדכתיבנא, כך פר"י ז"ל. וא"ת לאביי כיון דאפי' למ"ד טומטום ספקא הוי לענין תנאה דמתני איניש כזכר ונקבה אינו לא בכלל זכר ולא בכלל נקבה, מ"ט פליגי רבנן עליה דרשב"ג דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם, והלא אין טומטום בכלל מה שהתנה זה האיש אם זכר עולה ואם נקבה זבח שלמים דבזכר ודאי ובנקבה ודאית מתני לכולי עלמא. (ואיכא) [וליכא] למימר דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג סברי דאפי' בספק זכר ובספק נקבה מתני איניש, והא דשני אביי דוחין אותו ואין לו היינו כרשב"ג, דא"כ כי מותבינן עליה דאביי מדתניא טומטום ניזון כבת לישני ליה הא מני רבנן היא דפליגי עליה דרשב"ג. [וי"ל דרשב"ג] אין קדושה חלה עליהן כלל (ד)משמע אפי' בקדושתה דאימיה לא מתפיס כדאיתא במ' תמורה פ' כיצד מערימין, ועל כרחין היינו משום דקסבר רשב"ג דבריה הוי. דאלו למאן דאמר ספיקא הוי על כרחין (קדשת) [קדושין) הן בקדושת אמן, ובהא פליגי רבנן עליה דרשב"ג וס"ל ספיקא הוי ומתפיס בקדושתה דאמיה כשאר ולדות קדשים שקדושין בהוייתן, מיהו מודו רבנן דקדושת פיו של זה שהתנה עליהן אם זכר עולה אם נקבה זבח שלמים אינה חלה עליהן, דאע"ג דספיקא הוי לא מתני איניש אלא בזכר ודאי או בנקבה וודאית כדמוכחא מתני' דהכא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל, כך נראה בעיני.
[ב"ב ק"מ ע"ב] רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב"ג, פי' תברא מי ששנה זו לא שנה זו, וכן פי' ר"י ז"ל. וקי"ל כרישא דאתיא כרבנן והויא ספיקא, הלכך לענין מי שהתנה אם ילדה אשתו זכר יטול [מנה] ואם נקבה מאתים ילדה טומטום נוטל מנה, כן פסק הרב אלפסי ז"ל. וס"ל לרבא דכי מתני איניש בספק זכר וספק נקבה נמי מתני, ורשב"ג דאמר טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם, קסבר בריה הוי ואפי' בקדושתה דאימיה נמי לא מתפיס כדאיתא בתמורה [כ"ה ע"א], והא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רשב"ג היא, ולפי' אינו נוטל משום דבריה הוי. עוד יש לפרש דאליבא דרבא בהא פליגי רבנן עליה דרשב"ג, דלרבנן בספק זכר ובספק נקבה נמי מתני, ורשב"ג סבר לא מתני איניש אלא בזכר ודאי ונקבה ודאית, ולשון ראשון יותר מחוור דסליק כסוגיא דתלמודא דתמורה. ולרב חסדא דאמר במס' בכורות פ' אלו מומין [מ"א ע"ב] מחלוקת באנדרוגינוס אבל בטומטום ספיקא הוי, ואקשי' ליה ממתניתא טובא ופרקי' סמי מכאן טומטום, להכי לא אקשי' ליה מדרשב"ג דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עלייהו, משום דאמר לך רב חסדא הא דקתני אין קדושה חלה עליהן היינו קדושת פה, אי נמי אבהמת חולין קאי, דאיירי בה במתני' לעיל מינה, ומשום הכי אין קדושה חלה עליהן לפי שאין דעתו של זה שהתנה ואמר אם זכר עולה ואם נקבה זבח שלמים אלא על זכר ודאי ועל נקבה ודאית ולא על טומטום שהוא [ספק], אבל בבהמת הקדש ודאי מתפיס בקדושתה דאימיה רק דספקא הוי.
ונ"ב [ונראה בעיני], דסוגיא דתמורה להכי מפרש תלמודא אפי' בקדושתה דאימיה לא מתפיס ולא מוקמה בבהמה דחולין דוקא, משום דאין דעתו של זה אלא על זכר ודאי ועל נקבה ודאית, משום דס"ל כרבא דאמ' בשמעתין לעולם דוחין אותו ויש לו, דודאי בכלל בנין נוקבן הוא אם היא נקבה לפי' שקל כנקבות מספק, וכשהוא מתנה אם זכר אם נקבה ודאי בכלל זכר או בכלל נקבה הוא, וס"ל לתלמודא דליכא מאן דפליג על סברא זו אלא משום שסובר דטומטום בריה הוי, והכי מפרשי' טעם דרשב"ג משום דקסבר טומטום ואנדרוגינוס בריה הוו, הילכך ע"כ בבהמת הקדש נמי לא מתפיס בקדושתה דאימיה. וגם יש לומר דלאביי נמי דקאמר דוחין ואין לו אפי' למ"ד ספיקא הוי קאמר בברייתא, להכי מפרשים התם דלרשב"ג אפי' בקדושתי' דאמיה לא מתפיס, ולא מוקמי' לה בבהמה דחולין משום דבהמה דחולין לא הוו פליגי רבנן דרשב"ג, דלכ"ע כשאדם מתנה בזכר ונקבה אין טומטום בכלל, דהא דקתני ילדה טומטום אינו נוטל ד"ה הוא.
וי"מ, דהא דאמר רבא סיפא אתאן לרשב"ג לאו למימרא דפליגי ארישא דא"כ ה"ל למימר תברא מי ששנה זו לא שנה זו, אלא ס"ל לרבא דודאי טומטום הרי הוא בכלל בנין נוקבן דתקנו לה רבנן מזונות, שאם הוא נקבה אינו יוצא מכלל תקנת חכמים, אבל ודאי אינו בכלל תנאי שאדם מתנה בזכר ונקבה, דבזכר ודאי ונקבה ודאית מתנה איניש ולא בספק, והיינו מאי דקאמר בסיפא אתאן לרשב"ג, ולא משום דקסבר בריה הוי דא"כ לענין מזונות נמי ודאי אינו בכלל בנן נוקבן. ולפי הפי' הזה כיון דסתם מתני' כרשב"ג הלכתא כוותיה. ואין זה מחוור, דכיון דתלמודא קא מתמה להדיא דוחין אותו ושקיל כנקבות והא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל, אלמא פשיטא ליה דאיכא לדמויי דינא דרישא לדינא דסיפא, [ו]אם איתא דרבא קאתי לחלק בין רישא לסיפא לומר דלא דמי אהדדי, ה"ל לפרש טעם ההפרש שביניהם ומפני מה אין תלויות זו בזו, ועוד דלפום סוגיא דתמורה ודאי קסבר רשב"ג דטומטום בריה הוא, מדקאמר דאפי' בקדושתה דאימיה לא מתפיס, וא"כ ודאי אינו ניזון כבת דאינו בכלל בנן נוקבן, והנה לזה הפי' לדעת רבא מודה רשב"ג ברישא דדוחין אותו ויש לו דלא הוי בריה, ואין לנו לומר דסוגיא דתמורה דלא כרבא.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב נ"ה ע"א] עלה בידינו. מי שלא פרע טסקא כשהגיע זמן לפרוע. ומכרו עבדי המלך את הקרקע לאיש אחר, מכרן קיים, שזה משפט המלך שהקרקעות מופקעין מבעליהן כשאין פורעין את הטסקא, והם בחזקת המלך, ועבדיו רשאין למכרן לאדם אחר שיתן מהם טסקא בכל שנה ושנה. ומי שנתחייב לשלם הטסקא ומת, אין בנו הבכור יורש אותו קרקע, לפי שהוא ראוי, שכבר מופקע מבעליו ואין לו בה כלום עד שישלם הטסקא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. ואינו דומה למי שיש עליו בעל חוב וכתובת אשה שהבכור נוטל פי שנים (ונכנסים) בנכסיו, לפי שהנכסים של לוה הן אלא שמשועבדין לב"ח, אבל מי שמתחייב לשלם טסקא אין לו כלום בקרקע עד שיפרענה, שהרי משפט המלך שהוא רשאי למכור כל הקרקע לכל מי שירצה, אע"פ שאין הטסקא אלא דבר מועט. ועוד, שבעל חוב צריך תביעת ב"ד ושומא והכרזה, והמלך אינו צריך לכל זה. ובמקום שנהגו שאין המלך נוטל הקרקע מפני הטסקא עד ג' וד' שנים, אלא שהוא משבית מלאכת הקרקע ועבודתם עד שישלמו לו הטסקא, אם מת בעל השדה בתוך אותו זמן בכור נוטל פי שנים, אבל מת לאחר זמן, שיכול המלך לזכות בו, אין הבכור נוטל בו פי שנים, אלא אם כן שלם האב את הטסקא והחזיק בשדה. מס המלך, אין הנכסים משועבדים לו, אלא הרי הוא מוטל על האנשים לגולגלותם, לפי' אם מכרו עבדי המלך נכסי מי שנתחייב לשלם המס, אין מכרן קיים, אע"פ שצוה להן המלך כן, שאין זה משפט, שאע"פ שדיני המלך דין, אבל גזילת[ו] אין דין, וכן הורו רבותינו. כל מה שאמרנו שדין המלך דין, לא אמרו אלא לענין הפקעה, שהנכסים מפקיעין מבעליהן בדיני המלך וכל אדם זוכה בהן כמצותו כשיחזיק בהן, והפקעת מלך הרי היא כענין הפקר ב"ד, אבל כשצוה המלך ויאמר שדה זו נתונה לפלוני אינו זוכה בה בדבר המלך, עד שיחזיק. הרי שכתבנו הנהגות מטעם המלך, סתמן לבני אומתו בלבד צוה להנהיג בהן כל זמן שאין אותן הנהגות להנאתו. ויש אומרים, שלא אמרו דין המלך דין אלא במשפט המלך שהן להנאתו, כגון מסים וארנונית. נכסי הגוי שמכרן לישראל וקבל ממנו הדמים, הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן, לפי שהגוי לאלתר שקבל הדמים נסתלק מן הקרקע, וישראל לא קנה את הקרקע אלא בשטר, ושכן אמרו מקום שנהגו לכתוב את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר, לפי' הרי הן הפקר שהמוכר נסתלק והלוקח לא קנה. אע"פ שאמרו כל המחזיק בהם זכה בהן, חייב לשלם לוקח [שני ללוקח ראשון] דמים שנתן לגוי, לפי שיש לו על הקרקע דין משכונה, שאע"פ שאין המקח נגמר לו בכסף, לפי' המחזיק זוכה בגוף הקרקע ונותן לחבירו מעותיו, כאותה שאמרו משכונה של גוי ביד ישראל ומת הגוי, ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר. אע"פ שקבל הגוי מעות מישראל וכתב לו את השטר, לא קנה לוקח, וכל המחזיק בהן זכה בהן, לפי שכבר נסתלק הגוי מן הנכסים משעה שקבל דמים, ושוב אין לגוי זכות בנכסים להקנותם לישראל בשטר. ועוד, שאין הגוי יכול להקנות בשטר והבא לקנות מן הגוי (א"ת) כיצד יעשה ולא יוכל לקדמו אחר ויחזיק בשדה, יכתוב לו הגוי את השטר ואח"כ יתן לו דמים, שאע"פ שאין קונין מן הגוי בשטר, הרי קונה ממנו בכסף כיון שסומכת דעתו על המקח מאחר שיש שטר בידו. אע"פ שאמרו דגוי שלקח בהן כסף מן ישראל הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהם, אבל המחזיק בהם נקרא רשע, שהרי זקוק ליתן לישראל מעותיו, והי' לו ליקח בכסף זה ממקום אחר, כאותה שאמרו עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע, וכבר כתבנו בענין זה בפ' לא יחפור [י"ט ע"ב], במה אמרו נכסי הגוי הרי הן כמדבר, במוכר קרקע לישראל, אבל אם מכר לו מטלטלין לא. בד"א במקום שלא הנהיג שם המלך שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר, אבל במקום שיש שם במשפטי המלך שלא יקנה אדם קרקע אלא בשטר, כדי שלא תהא מריבה והכחשה על המכירות, או שמשפט המלך שלא יקנה הלוקח את השדה עד שיכתבו לו סופרי המלך את השטר, ויטול המלך את המס מן המוכר [או מן הלוקח] אע"פ שנסתלק הגוי מן הנכסים משעה שקבל את הדמים, (אבל) המחזיק אינו קונה כיון שלא כתבו לו את השטר, שהרי משפט המלך דין הוא נחשב, לפי' כשיכתבו את השטר לזה שנתן את הדמים, ילך ויחזיק ויקנה בחזקה.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה. [כך אין הבעל נוטל במלוה] בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, וה"ה שאין נוטל פי שנים בשבח, דכיון דפסק ר"פ כרבנן במלוה, מסתמא בשבח נמי הכי ס"ל, דאי לאו הכי, הוה לי' למיפסק כרבי בשבח וכרבנן במלוה, ורבא נמי דהוא בתרא ס"ל אסור לעשות כדברי ר' (זירא), והא דלא איירי רב פפא בפסקא דשבחא בהדי שאר אמוראי דלעיל, משום דלא הוה שמעינן מההוא פסקא דין מלוה, דהא איכא למ"ד [קכ"ג ע"ב] בכור נוטל פי שנים אפי' לרבנן, משום דמלוה כמאן דגביא דמיא. [ומשום הכי] הוצרך ר"פ לפסוק דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה לרבנן, וכדרב יהודה אמר שמואל דלעיל ודלא כשלחו מתם.
וכמו שאין הבכור נוטל במלוה כך אין הבעל נוטל במלוה, דכיון דחזינן מקרא שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק, מסתמא משוינן ירושת הבעל לירושת הבכור לכל דיני ראוי. וא"נ ירושת הבעל דרבנן, דכיון דאמור רבנן שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק נמצא שתקנו ירושת [הבעל כעין ירושת] הבכור. והכי מוכח בהדיא בפ' שור שנגח ד' וה' [ב"ק מ"ב ע"ב], דתניא התם, הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל, אין הבעל, נותן ליורשיו, ואין האשה נותן ליורשיה, ומוקמינן לה רבה ורב נחמן בגרושה, אבל בא"א, אין אשה נותן לבעלה לפי שיורש זכות נזק אשתו, ומקשינן ולוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולרב נחמן כגון שגבו קרקע, דאמר רבה גבו קרקע יש לו וכו', ומפרקינן ה"מ לבני מערבא אליבא (דר"פ) [דרבנן] כי קאמר הכא כר', פי', אליבא דר' הוא דמוקמי בגרושה אבל אליבא דרבנן אפי' באשת איש מתוקמא, ואפ"ה נותן נזק וצער ליורשיה ולא לבעל, לפי שאין הבעל יורש נזקיה למר דגבו קרקע ולמר דגבו מעות, הלכך לדידן דפסקינן דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. [הכא נמי אמרינן בבעל]. והא דשביק ר"פ הכא בעל דאיירי ביה ונקט בכור לענין שאינו נוטל במלוה, לאו משום דס"ל דבעל שקיל במלוה, דהא ודאי לא שקיל כדפי', אלא להכי נקט בכור גבי פסקא דמלוה, משום דלגבי בכור פליגי בי' אמוראי בשמעתין, ולהכי שביק לבעל ונקט בכור, והא ליכא לאקשויי אמאי לא תני להו בהדי הדדי, אין הבעל והבכור נוטלים בראוי כבמוחזק ואין נוטלים במלוה, משום דלגבי בכור משנה שלימה היא בבכורות [נ"א ע"ב] דאינו נוטל בראוי כבמוחזק [אבל בעל אינו נוטל בראוי כבמוחזק] לא אשכחן לא במשנה ולא בברייתא אלא מימרא [לעיל קי"ג ע"א] דאמר ר' אבהו אמר ר' ינאי ומטו בה משמי' דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל שאין נוטל בראוי כבמוחזק, שנא' ושגוב הוליד את יאיר וכו' כדאי' לעיל בפרקין.
ולענין כתובה דאשה, אע"פ שאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, דהכי תנן במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה [נ"ב ע"א] אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק [ולא האשה בכתובתה] אפ"ה אשה גובה כתובתה מן המלוה, ולא משוינן לה לבכור ולבעל דחשבינן מלוה לגביהן ראוי ואין נוטלים בו כמו שהוכחנו, וראיה לדבר שהאשה גובה כתובתה מן המלוה, דתנן בפ' הכותב [כתובות פ"ד ע"ב], מי שמת והניח אשה וב"ח ויורשים, והיו לו מלוה ופקדון ביד אחרים, ר' טרפון אומר יתנו לכושל שבהן, ר"ע אומר יתנו ליורשין, שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, ואיכא למ"ד התם, מאי לכושל שבהן, לכתובת אשה משום חינא, ועד כאן לא פליג ר"ע עליה דר' טרפון אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה, אבל לא נחלק עליו מטעם שאין האשה גובה כתובתה בראוי כבמוחזק, אלמא מלוה לגבי כתובת אשה מוחזקת היא. ואע"ג דקי"ל כר"ע דאמר יתנו ליורשין, כלו', וכיון דינתנו ליורשין הוו להו מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבעל חוב, נפ"מ בהך סברא דאמרי' דמלוה מוחזקת היא לגבי כתובת אשה, כגון אם גבו היתומים קרקע בחובת אביהם דב"ח [חוזר ו]גובה אותה, הלכך גם האשה תגבה ממנו, ולא אמרי' דמלוה ראוי לגבי כתובת אשה. אי נמי השתא דתקון הגאונים ז"ל, דבין ב"ח בין כתובת אשה גבו מטלטלי דיתמי אם גבו מטלטלין בחובת אביהן הרי הן כקרקע, ובין ב"ח ובין כתובת אשה גובין מהם, ולא מסתבר להעמיד משנה זו כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה ודלא כרבנן. ועוד, כיון דלרבה אליבא דבני מערבא [קכ"ה ע"א] דאמר גבו מעות יש לו מתוקמא מתני' דהכותב כרבנן נמי, אם איתא דלרב נחמן דאמר גבו מעות [אין לו]. א"נ לרב יהודה אמר שמואל [קכ"ד ע"ב] דאמר אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, לא מתוקמא מתני' אלא כרבי, כל כה"ג הוה מפרש לה תלמודא, דלמר מתני' כרבי ולמר אפי' כרבנן. ותניא נמי בפ' האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"ב], הרי שהי' נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו ולוקח בו קרקע והוא אוכל פירות, וש"מ דאשה גובה כתובתה מן המלוה, נמצאת אומר דמלוה ראוי לגבי בכור כדפסיק ר"פ בשמעתין, וכן לגבי בעל כדאי' בפ' שור שנגח, ולגבי כתובה הויא מלוה במוחזק כדמוכח מתני' דהכותב וכן דעת ריב"ם ז"ל.
וצריך אתה לפרש כיון דלענין כתובת אשה נמי תנן דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, מ"ש דלגבי בעל הויא מלוה ראוי, ולענין כתובה הויא מוחזק. ויש לפרש כיון דמלוה משתעבדא לאשה בחיי הבעל מדר' נתן, אע"ג דהויא ראוי לגבי בעל גובה כתובתה ממנה, כיון שכבר נשתעבדה לה, משא"כ בבכור ובעל, דבעל נמי אין לו שום זכות [בגוף מלוה ונזיקין על אשתו אלא לאחר מיתה, אבל מחיים אין לו שום זכות] אלא בפירות. ויש בידך להשיב על הטעם הזה ולומר, כיון דאין האשה גובה כתובתה מן הראוי, לא תשתעבד מלוה שהלוה הבעל קודם נשואין כיון דראוי הוא, וי"ל, מקרא מלא דבר הכתוב, ונתן לאשר אשם לו, דבעל חוב משתעבד למי שזה משועבד, והרי הבעל משועבד לאשה, הלכך על כרחין ב"ח דבעל נמי משתעבד לה.
עוד יש לפרש, היינו טעמא דגביא אשה כתובתה מן המלוה, לפי (שאין כבכור ובכלל על) [שאין דינה כבכור ובעל בכלל] אלא הרי היא כבעל חוב שנוטל בראוי כבמוחזק, כמו שהוכחנו למעלה [קכ"ה ע"א] מסוגיא דפ' מי שמת [קנ"ז ע"א], והא דקתני התם שאין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, היינו דוקא ראוי בירושה, שמתו מורישי הבעל אחר שמת הבעל, ולפי' אין האשה גובה כתובתה מן הראוי, משום דאמרי יורשין אבי אבהתנא קא ירתינן, וה"ה לב"ח שאינו נוטל בראוי בירושה, וכדתנן בפ' מי שמת [קנ"ט ע"ב] יורשי (הבן) [האב] אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, ומפרש טעמא בגמ' משום דאמרי יורשי', אבי אבהתנא קא ירתינן, וסתם ראוי דקאמר בכל דוכתא בראוי דירושה מיירי כההיא [קי"ג ע"א] דאמר רבי מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק, והיינו ראוי דירושה שמתו מורישי האשה אחר שמתה האשה, דאלו ראוי למלוה לית לי' לרבי (יהודה לר'), דהא סבירא ליה בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין בריבית. ועוד, דמפקו לי' מדכתיב ושגוב הוליד את יאיר וגו', מלמד שנשא שגוב אשה ומתה בחיי מורישה וירשה יאיר. וע"כ ראוי דקתני נמי במתני' דבכורות היינו ראוי דירושה, כלומר, ירושה הראויה לבא לו ולא באה לו בחייו. דשבח הא קתני לה בהדיא, ואלו היה רוצה התנא ללמד דכלן אין נוטלין במלוה, הוה קתני לה בהדיא נמי מלוה כי היכי דקתני שבח, דמלוה נמי פלוגתא היא. ועוד, דאמר התם [בכורות נ"ב ע"ב] גבי הא דתני בסיפא וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק, בשבח, לאתויי שבחא דממילא חפורא והוי שובלי, שלפופי והוי תמרי, ולא בראוי, כבמוחזק, לאתויי נכסי דאבא דאבא, פי' לא מיבעיא נכסי דאחי אביו דהוי ראוי דשמא יהא לו בנים לאחי אביו ולא יורש בהן כלום, אלא אפי' נכסי דאבא דאבא, שאפי' יוליד אבי אביו בנים אח"כ יהא לו לזה חלק בירושה זו, ראוי הוא, ומדלא אמר ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי מלוה או ריבית, וכדאמר' בשבח לאיתויי שבחא דממילא, ש"מ דראוי דכולה מתני' היינו ראוי דירושה בלבד, דאלו מלוה, אשה גובה כתובתה ממנה. ותדע לך דסתם ראוי בירושה הראויה לבא מיירי, ואין מלוה נכללת בו, מדאיצטריך למתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק, [לאתויי] נכסי דאבא דאבא, ואלו היתה מלוה בכלל ראוי דרישא, השתא אין נוטלין, בנכסי דאבא דאבא שלא היה בהן שום זכות לאב ולבעל מיבעיא, אלא ודאי סתם ראוי היינו ראוי דירושה. והיינו טעמא דאשה אינה גובה כתובתה מן הראוי, משום דאמרי יורשין אבי אבא קא יריתנא, וה"ה לב"ח שאינו נוטל בראוי דירושה כמו שכתבנו, והא דלא תנא ב"ח במתני' דבכורות, משום דלא [מצי למיתני] לענין שבח, דקי"ל ב"ח גובה את השבח, ותדע שאין כתובת אשה וב"ח חלוקים בדין זה אלא לענין שבח, דמקשי' התם בגמ' על מתני' דקתני שאין האשה גובה כתובתה מן השבח, והאמר שמואל ב"ח גובה את השבח, ומפרקינן, מקולי כתובה שנו כאן, וגבי ראוי לא [הוה בינייהו] מידי. ועוד ראי' לדבר, דאמרי' בפ' אע"פ [כתובות נ"ד ע"ב], תנאי כתובה ככתובה דמיא, למאי נפקא מינה, למוכרת ולמוחלת וכו', ולשבח, ולא אמר לראוי, אלמא אין הפרש בין כתובה לב"ח לענין ראוי, כן נראה בעיני.
ויש להקשות, בהא דמפיק בגמ' התם דאין הבכור נוטל בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו, תיפוק לי' דמצו יורשין למימר אבי אבונא קא ירתינן, וכבר הוכחנו דראוי דמתני' היינו ראוי דירושה. ועוד, דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבא דאבא, וע"כ היינו משום דכתיב בכל אשר ימצא לו, דאי אמרת דטעמא דסיפא משום דאמרי יורשין אבי אבונא קא ירתינן, וראוי דרישא במלוה או בריבית, ומשום דכתיב בכל אשר ימצא לו, כדמפרש טעמא בהדיא התם, אשתכח דרישא אית בה רבותא [טפי מסיפא, דאלו בסיפא מתרי טעמי אינו נוטל פי שנים] משום דהוי ראוי ומשום דאמרי יורשין אבי אבונא קא יריתנא, וראוי דרישא במלוה או בריבית.
ויש לפרש, דאי לאו דכתיב בכל אשר ימצא לו, דממעטינן מינה ראוי, ודאי היינו אומרים שהבכור נוטל פי שנים בנכסי מורישי אביו אע"פ שמתו לאחר מיתת אביו, שאין היורשין יכולין לומר אבי אבונא קא יריתנא לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהוריש, דודאי הבן בנכסי מורישו קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי שנים. והיכי שייך למימר אבי אבא קא יריתנא, כגון [בעל חוב] דלא שייך מעקרא כלל בהכי ירושת האב, שהבנים יורשין מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן, הלכך באים מכח אבי אביהן להפטר מבעל חוב של אביהן, ועוד בני בנים כשיורשים אבי אביהם היינו מחמת שעומדים במקום אביהן, כדאמר בפ' מי שמת [קנ"ט ע"א] אבי אבא קא יריתנא ובמקום אב קאימנא, ולפי' בת הבן יורשת עם הבן ואין בת המת יורשת עם בת הבן, לפי שעומדת בת הבן במקום אביה, כיון שאין לו בן, וכשיש לו בן אין בת הבן יורשת בנכסי אבי אביה, וכן כשיש לו שנים ומתו לזה בן א' ולזה שני בנים, נוטל הא' כנגד השנים, לפי שהשנים במקום בן א' לאבי אביהן, לפיכך אי לא כתב רחמנא בכל אשר ימצא לו, הייתי אומר שהבכור עומד במקום שני בנים לאביו, כיון שהוא ראוי לירש פי שנים, הלכך נוטל בנכסי אבי אביו ב' חלקים. נמצאת אומר, מה שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי דהיינו אבי אביו היינו דכתיב בכל אשר ימצא לו, וכשאין ב"ח נוטל בראוי היינו משום דאמרי יורשין אבי אבא קא ירתינן, אבל בשבח ומלוה וכופר ושושבינות נוטל, ובכור שאינו נוטל בכל אלה, היינו דכתיב בכל אשר ימצא לו. א"נ משום דכתיב לתת לו, מתנה קרי' רחמנא, כנ"ב.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל, היה מדמה ירושת הבעל לכתובת אשה, והי' אומר כיון דנתברר לנו דכתובת אשה גובה מן המלוה ממתני' דהכותב, ואע"פ שאין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, הלכך בעל נמי יורש מלוה של אשתו, והוקשה עליו מסוגיא דפ' שור שנגח, וחדש נוסחא באותה סוגיא ודחק בה הרבה, וכבר בררנו שאין לדמות ירושת הבעל לכתובתה כל עיקר, ובשם הרב אלפסי ז"ל כתב, שאין האשה גובה כתובתה מן המלוה, כיון ששנינו שאין נוטלת בראוי כבמוחזק. ואע"פ שלא יתכן דבר זה ממתני' דהכותב, מ"מ למדין אנו מדבריו, דבעל חוב נוטל בראוי, שהרי מלוה ראוי חשיב לה לגבי כתובת אשה, אע"ג דאישתעבד לה ב"ח מדר' נתן, אפ"ה קי"ל, יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן. ונראה בעיני, דאשה בכתובתה נוטלת בין בריבית בין במלוה, ודוקא בריבית שהרויח המלוה בחיי הבעל אבל ברבית שהרויח אחר מיתת הבעל אינה נוטלת, דהו"ל כשבח. והרי אנו חוזרין לברר משנת הכותב, לפי שכתבנו דלית לן לאוקמי דברי ר' טרפון ור"ע במלוה כרבי ודלא כרבנן, אם תבא להשיב, ע"כ ביחידאה מתוקמא, דלא מתוקמא אלא כר' נתן דאמר מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנא' ונתן לאשר אשם לו, ופליגי רבנן עלייהו, י"ל. בהא אפי' רבנן מודו, כיון שעדיין לא בא ממון זה לרשות היתומים, ומהאי טעמא אר"ט יותנו לכושל שבהם, דהיינו לכתובת אשה, ואם אין שם כתובת אשה יותנו לב"ח, ואע"ג דלכ"ע מטלטלי דיתמי לב"ח משתעבדי.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אגב דבעי למיפסק אין הבכור נוטל פי שנים במלוה פסק נמי הא מילתא, אע"ג דלית בה פלוגתא, ויש אומרים, שבא ללמד שאין הבעל נוטל בראוי כעין מעשה דסבתא. ולענין שבח שהשביחו נכסי אשתו אחר שמתה קודם שהחזיק בהן הבעל, פשיטא שהוא שלו, שהרי אין שם יורש אלא הוא, וכיון שירש הקרקע השבח שלו, ואפי' אם יש שם שנים וג' שיורשין בנכסים הללו עם אשתו ולא חלקו, והשביחו הנכסים אחר שמתה אשתו קודם חלוקה, הבעל נוטל בחלק אשתו, וכיון שאין [אחר יורש עם הבעל בגוף השדה בחלק אשתו, וכיון שאין שאר היורשים יורשין עמו בגוף דנכסים דחלק אשתו] אין יורשין בשבח, וארעא דידי' אשבח, מה שאין כן בבכור שהרי אחיו יורשים עמו בנכסי אביו ובאים הם מכח המוריש שהבכור בא מכחו הלכך לא שייך למילף לגבי דבר זה בעל מבכור.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ולחיים וקיבה ובמוקדשים, הניח להם אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים. האי וילדה אכולה מילתא קאי, כלומר, הניח להם אביהן פרה מוחכרת או מושכרת וילדה, או שהיתה רועה באפר וילדה, בכור נוטל פי שנים, בולד, ואין צריך לומר בשבח גוף הפרה. ולקמן בעי למ"ל למיתני או שהיתה רועה באפר. וברייתא זו מוקמינן לה אליבא דרבי דאמר בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו בנכסים לאחר מיתת אביהן, ופליגי רבנן עלי', וה"ה לענין שכירות הפרה שנוטל [בו] פי שנים אליבא דרבי, כיון שהשכירה אביהן, ולא מיבעיא בשכירות שהרויח אביהן דהוי כמלוה, ואיכא למ"ד [קכ"ד ע"ב] דאפי' רבנן מודו במלוה שהבכור נוטל בהם פי שנים, דכמאן דגביא דמי, אלא אפילו בשכירות שהפרה מרווחת לאחר מיתת אביהן בכור נוטל פי שנים אליבא דרבי, שאין הפרש משבח מגוף הפרה כגון ולד, ובין השבח הבא מחמת הפרה כגון שכירות. ותדע, שהרי בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית אליבא דר' כדתניא לקמן [בכור נוטל פי שנים בין במלוה בין ברבית] וסתמא דמלתא משמע אפי' ברבית שהמלוה מרווחת לאחר מיתת אביהן. ואפשר דשכירות שהרויחה הפרה בחיי אביהן כרבית דמי, ולא כמלוה, ואין הבכור נוטל בו פי שנים לרבנן דפליגי עלי' דרבי, ואפי' למ"ד דנוטל במלוה לרבנן, דשאני מלוה שכבר הוחזק בידו אותו ממון, משום הכי [הוה] גביה כמוחזק לאחר שהלוהו, וכדאמר לקמן מעות יהב מעות שקל.
[ב"ב קכ"ג ע"ב] האי זרוע ולחיים וקיבה היכי דמי וכו' אי דלא אתיא לידא דאבוהן אמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. יש להקשות דהוה ליה לאקשויי, האי לאו ממונא דאבוהן הוא כלל, ואפי' ראוי לא הוי, דלא שייך למקרי ראוי אלא ממון הבא ליורשים מכח האב אלא שלא הוחזק בו האב בחייו. יש לומר, דה"ק אפילו אם התנה בעל הבית לתתם (לאבי אביהם) [לאביהם], ומחמת כך נתנם ליורשין מ"מ ראוי הוא. ואפשר דהוה ידע מקשה דאיכא לאוקמי במכירי כהונה, ומ"מ ראוי הוא כיון דלא אישתחט בחיי אביהן, ופרקינן, הכא במכירי כהונה ודאישתחט בחיי אביהן, ואגב דאצטריך לאוקמה בדאישתחיט בחיי אביהן מפ' לה לכולה מילתא, וקאמר, הכא במכירי כהונה, אע"ג דמעיקרא נמי הוה מתוקמא לן בהכי. ובהרבה מקומות כיוצא בהם. והרב ר' יוסף הלוי ז"ל גורס אי דלא אתא לידא דאבוהן אמאי, ול"ג בה ראוי הוא כו'.
[ב"ב קכ"ג ע"ב] הא קמ"ל דמוחכרת ומושכרת שבחא דממילא דלא קחסרי בה מזוני. ואע"פ שהחוכר או השוכר מפטם הפרה ומאכילה, הואיל ומתנאי שהתנה עם האב הוא עושה כן כשבחא דממילא הוי. אבל אי חסרי בה מזוני לא שקל בה פי שנים לא בפיטום הפרה ולא בולדות, והא דאיצטריך למיתני רועה באפר, לאשמועינן הא מילתא אע"פ שכבר שנה להן דבנו בתים ונטעו כרמים, אין הבכור נוטל בהם פי שנים, משום דהו"א, אע"ג דמחסרי בה יתומים מזוני לא מיקרי שבח שהשביחו יתומים, שהפטום והולדות שבחא דממילא הוה אע"פ שהמזונות גרמו להן. ואי תנא רועה באפר וילדה ולא תני מוחכרת ומושכרת, הו"א לאו דוקא רועה באפר, אלא ה"ה אע"ג דחסר בה מזוני. א"נ הוה אמינא מוחכרת ומושכרת כיון דלא ברשותו דידהו קיימי לא שקיל פי שנים בולדות.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אמר רב פפא דיקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון דכ"ע לא פליגי דשקלינן, כי פליגי בחפורה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי, מר סבר שבחא דממילא ומ"ס אישתני. י"מ, דפליגי הא דרב פפא אסוגיין דלעיל, דר"פ מפ' פלוגתייהו דרבי ורבנן, דרבי סבר כיון דשבחא דממילא הוא, קרינן ביה בכל אשר ימצא לו, ורבנן סברי כיון דאישתני נמצא כי השבח הזה לא היה מצוי לו, ואלו לעיל מפרשים טעמא דרבנן משום דכתיב לתת לו, וטעמא דר' משום דכתיב פי שנים. וראי' לדבר זה, הא דתני רמי בר חמא בשאר ספרי דבי רב, בכל אשר ימצא לו, פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, ולא דריש לה מדכתיב לתת לו, ואתיא כרב פפא. ונ"ל להאי פירושא הא דאמר לקמן השתא שבחא דאתיה ברשותו קאמרי רבנן לא שקיל, כלו' דלא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו מלוה מבעיא, דלא חשיב כמוחזק לאב, (ואלא) [דאלו] לפום סוגיין דלעיל מה ענין מלוה לשבח, הלא המלוה אתא לידי' דאב ויכול לקנותה בכתיבה ומסירה, משא"כ בשבח שלא בא לעולם. ויש לדחות דמלוה ע"פ [הוא] דקשי' לי' לתלמודא, דאי אפשר להקנותה. א"נ אפי' במלוה בשטר קשה ליה משום דהקנאת שטרות אינה מן התורה, כמ"ש הרב אלפסי ז"ל.
